הארי פוטר ואבן החכמים - Harry Potter and the sorcerer's stone

חיכיתם... ביקשתם... התחננתם... והנה זה הגיע! (-פעם קיבלתי הזמנה לחתונה שהתחילה ככה..)

הארי פוטר!


הילד שנשאר בחיים

אדון וגברת דרסלי, דיירי דרך פריווט מספר ארבע, ידעו לדווח בגאווה שהם נורמליים לגמרי - ותודה ששאלתם.לא יעלה על הדעת כי מכל האנשים בעולם דווקא הם יסתבכו בפרשיות מוזרות או מסתוריות, והרי הם פשוט לא סובלים שטויות מסוג זה.

מר דרסלי היה מנכ"ל של חברה בשם גראנינגס לייצור מקדחות. הוא היה איש גדל־ממדים, בשרני, וכמעט נטול צוואר - למרות שדווקא היה לו שפם שמן למדי. גברת דרסלי היתה רזה ובלונדינית, ולה היה צוואר ארוך פי־שניים מהאורך המקובל, מה שהיה שימושי מאוד, כי רוב זמנה עבר עליה בהצצה מעל גדרות כדי לרגל אחר השכנים שלה. לדרסלים היה תינוק ששמו דאדלי, ובעיניהם לא היה בעולם ילד מוצלח ממנו.

דבר לא היה חסר לדרסלים. אולם היה להם סוד, והם חיו בפחד שמישהו יגלה אותו. הם חשבו שחייהם לא יהיו חיים ברגע שמישהו ישמע על משפחת פוטר.

(הארי פוטר ואבן החכמים, פרק 1, עמ' 9-10, מאת ג'יי.קיי. רולינג. תרגמה מאנגלית: גילי בר־הלל. בהוצאת "פרוזה")





התלבטתי רבות אם להוסיף גם הפעם אנגלית או שדי. מספיק. אבל החלטתי בכל זאת להוסיף..
בשביל אותו אחד שאולי נמצא אי שם שקורא דווקא את החלק באנגלית..
וגם כי זה משפר לי את הכתיבה באנגלית שאין לכם מושג! ;0)

The Boy Who Lived

Mr. and Mrs. Dursley, of number four, Privet Drive, were proud to say that they were perfectly normal, thank you very much. They were the last people you'd expect to be involved in anything strange or mysterious, because they just didn't hold with such nonsense.

Mr. Dursley was the director of a firm called Grunnings, which made drills. He was a big, beefy man with hardly any neck, although he did have a very large mustache. Mrs. Dursley was thin and blonde and had nearly twice the usual amount of neck, which came in very useful as she spent so much of her time craning over garden fences, spying on the neighbors. The Dursleys had a small son called Dudley and in their opinion there was no finer boy anywhere.

The Dursleys had everything they wanted, but they also had a secret, and their greatest fear was that somebody would discover it. Thy didn't think they could bear it if anyone found out about the Potters.

(Harry Potter and the sorcerer's stone, chapter one, p. 1-2, By J.K. Rowling. Scholastic Press)

The Princess Diaries - יומני הנסיכה

הרשו לי לפתוח בהתנצלות בפני כל האחד וחצי אנשים שקוראים את הבלוג.. .
אני בטוחה שממש חיכיתם להארי פוטר..
אבל איכשהו נחת בידיי הספר "יומני הנסיכה" (ושוב.. אני רוצה להתנצל בפני החצי שנשאר לקרוא אחרי שהבין שאין היום הארי פוטר, הקטע של היום הוא רק באנגלית...) אז החלטתי לשתף אתכם היום בספר שלא באמת מהמדף האישי שלי אבל בהחלט שווה קריאה!
ד"א, הספר- ממש לא כמו הסרט!
"יומני הנסיכה".... תיהנו!

The Princess Diaries

Thursday, October 2,
Ladies' Room at the Plaza Hotel

I guess I can see how Mom might have gone for him,
back when she was in college. He was something of a
Baldwin.
But a PRINCE? Of a whole COUNTRY? I mean, I knew he was in politics, and of course I knewhe had money – how many kids at my school have summer
homes in France? Martha's Vineyard, maybe, but
not France.
So what I want to know is, if my dad's a prince,
how come I have to learn Algebra?
I mean, seriously.

(The Princess Diaries, first page. by Meg Cabot. Harper Teen)

העץ הנדיב - The Giving Tree

פעם אחת היה עץ...
והוא אהב ילד קטן אחד.
וכל יום הילד היה בא
ואוסף את העלים של העץ
ועושה מהם כתרים ומשחק במלך היער.
הוא היה מטפס על הגזע
ומתנדנד לו על הענפים
ואוכל תפוחי עץ.
והם היו משחקים במחבואים.
וכשהילד היה מתעייף, הוא היה נרדם בצלו של העץ.
והילד אהב את העץ...
מאוד מאוד.
והעץ היה מאושר.

(העץ הנדיב, עמ' 3-25, מאת של סילברסטיין. תרגם: יהודה מלצר. בהוצאת "מודן הוצאה לאור")

את חצי מהספרים שלי יש לי גם בשפת המקור.. תתרגלו!
רובם אגב, סדרת "הארי פוטר" שאותם כנראה תפגשו החל מהשבוע הבא...

Once there was a tree…
and she loved a little boy.
And every day the boy would come
and he would gather her leaves
and make them into crowns and play king of the forest.
He would climb up her trunk
and swing from her branches
and eat apples.
And they would play hide-and-go-seek.
And when he was tired, he would sleep in her shade.
And the boy loved the tree…
very much.
And the tree was happy.

(The Giving Tree, p.2-25, by Shel Silverstein. HarperCollins Publishers)

דרך אגב, למי שכמוני תהה למה באנגלית מתייחסים לעץ כ-she ולא- it אז שאלתי את דודה שלי (אמריקאית מלידה -עד כמה שידוע לי..) והיא הסבירה לי שזה מה שנקרא אצלנו "האנשה".. אבל אולי זו רק אני שמספיק חנונית בכדי להתעניין..

שומרת אחותי - My sister's keeper

פרולוג

בזיכרוני הראשון אני בת שלוש ומנסה להרוג את אחותי. לפעמים הזיכרון ברור עד כדי כך שאני מסוגלת לזכור את תחושת החיכוך של הציפית בידי, את הקצה החד של אפה נלחץ לתוך כף ידי. מובן שלא היה לה שום סיכוי נגדי, אבל אף על פי כן זה לא הצליח. אבא שלי עבר שם תוך כדי ארגון הבית לקראת שנת הלילה והציל אותה. הוא לקח אותי בחזרה למיטה שלי. "הדבר הזה," אמר לי, "מעולם לא קרה."
בזמן שהתבגרנו היה נדמה שאני לא קיימת, חוץ מאשר בהקשרים שלה. הייתי מתבוננת בה כשישנה בצד השני של החדר – צללית ארוכה אחת חיברה בין המיטות שלנו – והייתי מונה את הדרכים. רעל, מפוזר על דגני הבוקר שלה. זרם תחתי זדוני הרחק מהחוף. מכת ברק.
אבל בסופו של דבר לא הרגתי את אחותי. היא עשתה הכל במו ידיה.
או לפחות זה מה שאני אומרת לעצמי.

(שומרת אחותי, עמ' 11, מאת ג'ודי פיקו. תרגמה מאנגלית: מיכל קירזנר- אפלבוים. בהוצאת "כנרת")

וכן, רק בגלל שיש לי את הספר גם באנגלית, קבלו..

Prologue

In my first memory, I am three years old and trying to kill my sister. Sometimes the recollection is so clear I can remember the itch of the pillowcase under my hand, the sharp point of her nose pressing into my palm. She didn't stand a chance against me, of course, but it still didn't work. My father walked by, tucking in the house for the night, and saved her. He led me back to my own bed. "That," he told me, "never happened."
As we got older, I didn't seem to exist, except in relation to her. I would watch her sleep across the room from me, one long shadow linking our beds, and I would count the ways. Poison, sprinkled on her cereal. A wicked undertow off the beach. Lightning striking.
In the end, though, I did not kill my sister. She did it all on her own.
Or at least this is what I tell myself.

(My Sister's Keeper, p.3, By Jodi Picoult. ATRIA books)