דואר ינשופים
הארי פוטר היה מבחינות רבות ילד יוצא־דופן ביותר. לדוגמה, הוא שנא את החופש הגדול יותר מכל תקופה אחרת בשנה. או דוגמה אחרת: הוא השתוקק להכין את שיעורי־הבית שלו, אבל נאלץ לעשות זאת בסודי־סודות, מאוחר בלילה. וחוץ מזה, הוא במקרה גם היה קוסם.
השעה היתה כמעט חצות, והארי שכב על הבטן במיטה. השמיכות כיסו את ראשו כמו אוהל, בידו האחת הוא אחז בפנס, ועל הכר היה שעון ספר פתוח, עב־כרס, בכריכת עור (תולדות הכישוף מאת בתחולדה בגשוט). הארי סרק את העמוד בעזרת חוד עט־הנוצה שלו, מקמט את מצחו בחיפוש אחר משהו שיוכל לעזור לו בכתיבת חיבור בנושא "שריפת המכשפות במאה הארבע־עשרה היתה חסרת־טעם לחלוטין – נמק והדגם".
(הארי פוטר והאסיר מאזקבאן, פרק 1, עמ' 9, מאת ג'יי.קיי. רולינג. תרגמה מאנגלית: גילי בר־הלל. בהוצאת "פרוזה")
Owl poost
Harry Potter was a highly unusual boy in many ways. For one thing, he hated the summer holidays more than any other time of year. For another, he really wanted to do his homework but was forced to do it in secret, in the dead of night. And he also happened to be a wizard.
It was nearly midnight, and he was lying on his stomach in bed, the blankets drawn right over his head like a tent, a flashlight in one hand and a large leather-bound book ( A History of Magic by Bathilda Bagshot) propped open against the pillow. Harry moved the tip of his eagle-feather quill down the page, frowning as he looked for something that would help him write his essay, "Witch Burning in the Fourteenth Century Was Completely Pointless – discuss."
(Harry Potter and the Prisoner of Azkaban, chapter one, p. 1, By J.K. Rowling. Scholastic Press)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה